<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השביעי</h1>
<h2>דף סו.</h2>
נהגו בכל גלילותינו אלה, להיות הכלה טובלת תוך שבעת ימי חופה, באיזה יום שכלתה בו ספירות שבעת הנקים, אע"פ שהיא עדיין תוך שבעה לחתימת הכתובה. וצווחו עלינו אותם התלמידים שהזכרנו, על שאין אנו מצריכין אותה לספור ז' נקיים מיום שנחתמה הכתובה מחשש דם חמוד, והביאו ראיה ממה שאמרו באחרון של נדה תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב [שבעה] נקיים, ואמרו שם רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר ליום פלוני נכתוב כתובה, אעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא כלומר שהחתים הכתובה ליום הנועד ביניהם ואח"כ עיכב שלא ליחדם עד שבעה ימים שתספור בהם ז' נקיים, והם מפרשים איעסק ליה לנשואין, ואחר הנישואין קבעו יום לחתימת הכתובה ועיכבה ז' ימים אחר חתימת הכתובה.
השיבותי להם א"כ היאך אמרו (כתובות ב'.) בתולה נישאת ברביעי, כלומר שיכנוס ברביעי ויבעול בלילה כדי שאם תזדמן לו טענת בתולים יהא משכים והולך לב"ד קודם שתתקרר דעתו, והרי לדעתכם לאחר שנשא הכתובה צריכה לישב ז' נקיים. ואי אפשר לפרש נשאת ברביעי ומונה שבע שכ0לים לרביעי שבשבוע האחר וישכים לחמישי, שהרי סתם אמרו נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, ואין ספק שעל חמישי שלמחרתו אמרו, וכן [מה] שאמרו (שם) ותנשא באחד בשבת שאם תהא לו טענת בתולים יהא משכים לב"ד, ותירץ שקדו חכמים וכו' שיהא טורח בסעודה שלשה ימים. ואם על שני שבשבוע האחר הוא אומר כן הרי טורח שמונה, וכן [מה] שאמרו (שם דף ז'.) אמימר שרא למבעל לכתחלה בשבת, אמרו ליה והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסוה מטלטלין והתפסת המטלטלין כחתימת הכתובה, אלמא אין לאחר חתימת הכתובה צורך לספור ז' נקיים. וכן ממה שאמרו באחרון של נדה שאני כתובה דמאחר בה טפי. אלמא שהלילה שכותבים הם מתייחדים, וא"כ על כל פנים זו שאמרו תבעוה לינשא צריכה שתשב ז' נקיים יכולה היא להתחיל מיום התביעה והרצוי, ר"ל שכשקבעו ביניהם ביום פלוני שיעשו החופה למחרת אותו היום, יכולה להתחיל במנינה, ואיעסק ליה לבריה, פירושו לאירוסין, וכמו שאמרו (שם) על רבינא בעצמו, רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא, ובריך שהשמחה במעונו משעת אירוסין ומה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתובה, פירוש ביום פלוני נעשה הנשואין, שבמנהג הנשואין הראשונים, הכניסה וכתיבת הכתובה הכל נעשה בבת אחת, ומפני שהכתיבה היא (ממש) [מכוש] אחרון לעניני הנשואין הוא מזכירה במקום הנשואין. ואעכב שבעה יומי — פירושו אחר יום הרצוי — ואתא. ויש שאין גורסין בה ואתא בתר שבעה אלא אעכב ז' יומי, כלומר שלא רצה (להכניסו) [להכניסה] עד שיעברו שבעה ממחרת הריצוי. ומ"מ קשה לפרש שאם כן בשעת הסכמת יום הנשואין היה לו לקבוע זמן הנשואין לאחר שבעה כדי שתמנה ממחרת יום הריצוי ויכנוס בזמן הקבוע, אלא שנראה לקצת מפרשים שלא ממחרת יום הרצוי אלא ממחרת יום הנועד (ונישואין) [לנישואין]. ופירושא דמילתא ליום פלוני נכתוב ר"ל נעשה הנשואין וכדרבינא, ואיעכב שבעה יומי, שעל היום הנועד החמוד מתעורר יותר משאר הימים, ומכאן הסמוכים ובאים להזקיק שבעה ממחרת יום כניסת החופה, ומ"מ (לו) [למה] שהזכרנו ממסכת כתובות (ב'.) קשות להם. אלא שהעיקר שממחרת יום הרצוי הוא, ולא גרסי ולבתר ההוא יומא אתא, אלא שעשו הנשואין ליום הנועד אלא שעיכב שלא ליחדם עד השלמת שבעה מיום הריצוי, וכן לא גרסי מאי טעמא לא אתא מר, דודאי אי אפשר שיטריחם בסעודה בחנם, אלא (הרי) [הכי] גרסי מ"ט עביד מר הכי, כלומ' להצריכה השלמת שבעה מיום הרצוי ולעכב יחודם, והשיבם מחשש דם חמוד. זהו הישר שבדרכים לדעתינו ולקיום מנהג אבותינו ורבותינו נוחי נפש, וכבר כתבנו בהם חלוקות אחרות, ראיתי בהם לגדולי הדור שלא למנות ביום רצוי אלא במקודשת, שאין חמוד אלא במקודשת, ומ"מ איני רואה בה הכרח, שכל שנשתדכה וקבעו זמן לנישואין חמודה מתעורר, ומ"מ ראיתי להם דבר נאה ומתקבל. ודוקא ביום רצוי קצר, כלומ' שהרבה שדוכין אדם מיַעד זמן לשנה או לשתים, וכשהגיע זמן חוזרים ומיעדים זמן קצר ביום פלוני, ואותו רצוי שעל אותו יום פלוני השני הוא שמתחלת למנות מחרתו. והדברים ברורים. ומוסיף אני על דבריהם שאם הוא הזמן הראשון ליום קצר תוך חודש אף זה יום רצוי הוא להתחיל מנין השבעה ממנו.
